קורות פשוש ואימא בעיר האסורה (או: היום הראשון בבייג'ינג, שבת 20.8)

שלום שלום כולם, התגעגעתי מאוד ומקווה שגם אתם!!
לפני שנתחיל- עדכון קטן :)

כמו שקצת צפיתי אבל לא ממש קיוויתי- לא הספקתי לכתוב בזמן את קורות השבועיים האחרונים בקורס. אז כדי שבכל זאת קוראיי הנאמנים יקבלו את החוויה במלואה, אני אשתדל לפרסם אודותיהם בימים הקרובים, נוסף על הפוסטים מעדכון הטיול השוטף :)

אז... שניגש לעניינים??

בשישי בערב נחתתי בשעה טובה ומוצלחת בבייג'ינג :)

מה אתם אומרים? העננים כאן סיניים כמו במולאן?

אחרי נסיעה ארוכה פגשתי את אימא במלון, וקיבלתי נשיקות כלכך עצמתיות שהאוזניים שלי צלצלו איזה שעה.. :)
כמובן, לא היה מי שיצלם את הרגע המרגש, אז תיאלצו להסתפק בזה :)

מפה לשם ואחרי התארגנויות שונות, החלטנו לצאת לאכול ארוחת ערב. חשבנו ללכת למסעדה ספציפית, אבל אחרי שבמשך הרבה זמן לא הצלחנו לתפוס מונית (מוטיב חוזר בעיר הזו), החלטנו להתנסות במטעמי המסעדות המקומיות שמעבר לכביש.

אימא לקחה מעי חזיר שלא העזתי לטעום, ואני הייתי סולידית יותר ולקחתי עוף עם אגוזים



 למחרת, שבת בבוקר, נמרחנו מעט בחדר והחלטנו לצאת לחקור את העיר האסורה,

אבלללל..... עשינו (עשיתי) מספר טעויות:
טעות מספר 1- להמרח בבוקר

טעות מספר 2- לא לאכול ארוחת בוקר מתוך המחשבה שיהיו שם דוכני נשנושים
טעות מספר 3- לחשוב שהעיר האסורה היא אתר של חצי יום. נסו לכיוון חמישה...

למה אלו טעויות אתם שואלים?
העיר האסורה נפתחת למבקרים ב8 וחצי בבוקר, ואנחנו יצאנו מהמלון שלנו (שמאוד קרוב למתחם, אגב) קצת לפני 9.
מכירים את זה שאתם קצת מתעכבים ביציאה וזהו, נתקעתם בתור עם כל עם ישראל?
זה לא כמו להתקע בתור עם כל עם סין, זה בטוח!

לא כלכך רואים בתמונה, אבל כלללל המרחב שבין איפה שאני עומדת ומצלמת לשער הכניסה- מלא בתיירים, שרוב רובם בכלל... סינים! תיירות פנים ענפה, ללא ספק!

קצת על העיר האסורה- זה קומפלקס עצום (780,000 קמ"ר)  ויפהפה, שהיה משכנם של קיסרי סין בשושלות מינג וצ'ינג מהמאה ה-15 עד 1911, ובו נחקקו החוקים, התרחשו הדרמות ונרקמו האגדות והסיפורים. הכניסה והיציאה לעיר היו אסורים מבלי אישור מפורש של הקיסר, ועל כן שמה- העיר האסורה. חיו בה הקיסרים, הקיסריות, היועצים, הפילגשים (פילגשים או פילגשות?), הסריסים, הפקידים ושאר עובדי הקיסרות. בבניית המתחם השתתפו (בכפייה או בשכר) כמיליון עובדים, ויש בו אינספור מבנים, בהם קצת מעל 8700 חדרים. רבים מהמבנים הוסבו לגלריות שמציגות כיום  את האוצרות הקיסריים, ובכולם נעשתה מלאכת מחשבת, הכל מתוכנן, מחושב ומקושט עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר.

העיר מוקפת חפיר, שמהאדמה שנשארה מחפירתו בנו גבעה מלאכותית מצפון למתחם, בה ביקרנו מאוחר יותר.

וכמובן- העיר מוקפת חומה (שמונעת מהאוויר הלא זורם גם ככה להגיע אל תוך המתחם עצמו...). מבעד לחומה יכלו תושבי בייג'ינג לראות רק את מגדלי השמירה האימתניים הניצבים בפינות, מה שהוסיף למסתורין של המקום עוד יותר...

בתכלס-  המתחם הוא ממש ממש ממש מבוך, בייחוד כשלכל שער/ מבנה יש שם שמיימי אחר, יש חצר חיצונית וחצר פנימית, ארמונות מזרחיים ומערביים, והכל בכפולות של 5 ו-9, שהם, מסתבר, המספרים הקוסמולוגיים של האיזור והתקופה. (9 נחשב למספר הקיסרי)

ככה נראה הניווט במתחם:

בין "היכל ההרמוניה העילאית" ל"שער העוצמה השמימית"- הצלחנו להרגיש אבודות לא פעם.

ובכל זאת מצאנו המלצה למסלול מספק בארמון (כי אפשר לטייל בו גם שבוע) ודבקנו בו בגבורה :)

המתעניינים יכולים לראות ולקרוא עוד כאן-
http://travelchina.co.il/?p=3132

מרשים, מדהים, וגם חם- הארמון הקיסרי עכשיו פתוח לכולם! :)

אימא התעקשה לצלם אותי ליד כדים

אז בחזרה התעקשתי לצלם אותה ליד צבים

לונג, הדרקון הסיני מביא הגשמים ויורק המים נוכח פה המון, בין אם בתבליטים ובין אם כעזר למערכת הניקוז, שמסתיימת בהרבה ראשי דרקונים שיורקים מטה את סילוני המים.
ובכללי, בתור הסמל של הקיסר, הוא מככב פה בכל פינה. (סמל הקיסרית, לתוהות והתוהים- הוא עוף חול).

ברקע שלי כאן יש את "מסך 9 הדרקונים", כשהדרקון האמצעי הוא צהוב- צבע הקיסר ולכן הוא הכי חשוב ובמרכז המסך.



כאן, בניגוד לארמון של פו-אי, יודעים לייצר כסי מלכות. (ומקלות סלפי).

טעות מספר 2- זוכרים שחשבתי שיהיו שם דוכני נשנושים.? אז את דוכן הנקניקיות היחיד שראיתי עברנו לא רעבות ולא הצלחנו למצוא שוב כשרצינו לאכול, אבל מה שכן מצאנו זה... גלידה! וזה, חברים- מושלם בחום המחניק. :)

הסתובבנו בין הארמונות השונים במתחם, וראינו תצוגות מרשימות- אם פיסול באבני חן עצומות
 

לתערוכת שעונים מרהיבה במיוחד, שבשעה שתיים גם מפעילים בה כמה מהשעונים (כי רובם הגדול בעלי מנגנוני תזוזה מרשימים)

לאימא היה קשה להפסיק לצלם, במיוחד כשהיא חשבה על דנדן וכמה שהוא בטח היה נהנה לראות את כל השעונים כאן. התשובות, אגב, ל"אימא אבל לא חייבים לצלם כ-ל שעון" נעו בין "אבל זה כלכך מיוחד!" ל"צודקת. אז אולי תצלמי את??"

כאב הלב הגדול ביותר שלנו כאן נבע מהעובדה שעבודת השימור לא מספיק מקיפה ולא מספיק מוצלחת. הרבה מהתצוגות היפהפיות היו תחת מעטה עבה של אבק, וחלקים רבים של העיר עדיין צריכים שיפוץ וצביעה. לזכותם ייאמר שבשבעים השנים שהמקום פתוח למבקרים- הם כן משפצים ומשקמים, אבל כנראה שלא מספיק, ולא מספיק מהר.

בכל אופן, המשכנו בדרכנו, וראינו את המבנה שבו מציגים דרך חלון את מיטות הכלולות של הקיסריות, עליהן שמיכות הרקומות בסמלי הקיסר והקיסרית- הדרקון והפניקס, כשבינהם הסימניה הסינית xi, שמסמנת- אז כמו היום- מזל טוב לזוג הטרי לרגל נישואיהם.

ראינו גם כל מיני תיירים סינים שהסיכוי שלהם לראות מיטת כלולות ולא דרך חלון הולך ופוחת בקשר ישר ככל שפרק הזמן בו הם מסתובבים עם הדבר הזה על הראש עולה :P: P

(האמת שחשבתי לקנות כזה כקישוט לסוכה...)

לקראת סוף הביקור שלנו בעיר, אחרי שעברנו את החצר החיצונית (תמונות הפנורמה הגדולות) והפנימית (מגורי הקיסרים), המשכנו צפונה אל הגן הקטן (הכל יחסי, כן?) והנעים של העיר האסורה

חיבקנו עצים

התלהבנו מהמבנים

והמשכנו בדרכנו (ב-4 אחה"צ, ע"ע טעות מספר 3). פנינו צפונה אל עבר פארק וגבעת ג'ינשאן שהוצבה שם ע"מ להגן על העיר מרוחות רעות, ומשקיפה על כל העיר האסורה מלמעלה.. :) 

בכניסה פנה אלינו נהג ריקשה שהציע לעשות לנו סיור בחוטונג, השכונות העתיקות של מרכז בייג'ינג, שבסופו, כך הבטיח- יעלה אותנו בריקשה לראש הגבעה. אחרי מיקוח קצר (אני לא יודעת אם זו אני שמשתפרת בזה או הם שמציעים מראש מחיר מופרז) החלטנו לזרום על זה. 

שכונות החוטונג מגוונות מאוד באוכלוסייה- גרים שם עשירים לצד עניים, מפורסמים ואנשי ממשל לצד הדלים שבדלים. הבתים כולם דומים- אפורים ומרובעים, הרחובות צרים והשירותים משותפים כל כמה רחובות (אל דאגה, העשירים כבר התקינו לעצמם בבית). 

נראה שכולם חיים ככה בסוג של הרמוניה מוזרה. אפילו מאו דזה-טונג שכר כאן חדר כשהיה סטודנט!

(ליד הבית של מאו)

נהג הריקשה התלהב מאוד לספר לנו הכל אודות הכל- ותמיד שאל "this, you know why?" ואם לא ידענו הוא אמר "I tell you" בחיוך יודע סוד. בחור נחמד סה"כ.

הסיור היה ממש נחמד, אבל לאכזבתנו, הוא לא באמת עולה לראש הגבעה, אלא רק מביא אותנו לכניסה הכי קרובה לשם. נו באימא שלך.  

טוב נו לא נורא.

הלכנו בעצמנו לפארק המקסים, ועלינו לראש הגבעה בעצמנו. :)

בדרך, ילדים סינים (או ההורים שלהם- מהם ביקשנו הכוונה) ביקשו להצטלם איתי, והם כלכך חמודים- איך אפשר לסרב??

טיפסנו המון מדרגות 

והגענו לפסגה :)

בחור סיני חמוד עם מעט אנגלית והרבה מצלמה (עצומה!!) ביקש לצלם אותי, ונכון לעכשיו הוא עוד לא העביר לי את התמונות, אבל אני אראה לכם כשיגיעו, ממש יפות!! :) 

(מאחורינו- פגודת אלף האביבים)

ירדנו מהגבעה, והמשכנו לנו לכיוון שער טיאנ'אנ'מן. 

האמת שבדרך לשם נפלנו לתרמית תיירים- שתי סיניות דוברות אנגלית יחסית טובה שהתחילו לדבר איתנו ולהסתובב איתנו, הציעו לנו לבוא איתן לשתות תה. עכשיו- לשתינו קפצו התראות הרמאות, אבל הן היו נורא נחמדות וזרמנו איתן. האמת היא שהיה דווקא ממש נחמד, והתה היה טעים, אבל... איך לומר... עלה הרבה כסף. הן אמנם התחלקו איתנו בתשלום, אבל זה לא הופך את זה לסכום שהוא לא מוגזם ביותר לשלם על תה. אימא לא לקחה את זה קשה, התה היה לה טעים והישיבה עשתה לה טוב בברך, שסבלה בעלייה על הגבעה... וגם יצאנו יחסית בזול. מכירה מי שכבר קנו תה ב-$100. 

אני לעומתה לקחתי את זה קצת יותר קשה. אם יש תחושה שאני לא אוהבת זו התחושה אחרי שהבנת שרימו אותך. מבאס שמנצלים את החברותיות שלי למטרות כסף, ואין לי מה לעשות מלבד לאחל להן שילך להן לתרופות. :\

בכל מקרה, התעודדנו בהחלפת המשמרות בכיכר טיאנאנמן (השלווה השמימית), שם הכריז מאו על הקמת הרפובליקה העממית של סין, וגם דוכאו באגרסיביות מחאות רבות. העובדה הזו לא מפריעה לעשרות אלפי סינים להצטלם עם דיוקנאו של מאו במרכז השער, והיי- בסין היה כרומאי, לא?

אחרי מקלחת זריזה, הלכנו להתפנק במסעדת דאמפלינגז, שהיא חלק מרשת טאיוואנית שהמסעדות שלה בטאיוואן ובהונג קונג גם זכו בכוכבי מישלן (בסין עצמה אין מישלן)

הדאמפינגז מהטעימים שאכלנו אבר!! (אימא, מסתבר, בכלל לא אוהבת כיסונים ועדיין נהנתה מאוד!)

ואכלנו לקינוח משהו שנקרא "קרח שלג מנגו" 

שהיה מדהים, וסיום מושלם לארוחה. מעין ברד עם גלידה עם שוקולד לבן ומנגו והכל הסתדר כלכך טוב בקטע הזוי ואין לי מושג איך משחזרים את זה אבל זה היה מעדן. 

מחר- החומה הסינית! stay tuned! 

 אוהבת, מתגעגעת, שולחות נשיקות וחיבוקים גדולים!

פשוש