תפל כמו שאנחנו אוהבים (או: שבת-ראשון בחרבין, 6-7.8)

יוצאים לטיול, יוצאים לטיול
אולי נראה רקפת?
אולי נמצא שבלול?
יוצאים לטיול, יוצאים לטיול!

ווהו!

לכבוד הנסיעה לעיר הקרובה - חרבין Harbin, שנמצאת רק 270 ק"מ צפונית לצ'אנגצ'ון ברכבת המהירה (סטייל השינקסן היפנית- שנוסעת ב-300 קמ"ש), קמנו כולנו מוקדם (5, יציאה ב-6) ונסענו לתחנה.

האמת שכבר ראיתי כמה וכמה שדות תעופה בעולם שהיו קטנים בהרבה מתחנת הרכבת הזו... ואני די בטוחה שהיא נחשבת קטנה כאן.. בכל זאת- "פתח תקווה - סגולה" (צ'אנגצ'ון מערב).

עלינו לרכבת, הנוף מהחלון מלא ירוק ונעים...

ברכבת, אימא שישבה בשורה לפנינו דחפה את הילד שלה להצטלם עלינו (פשוט דחפה אותו להתיישב על הברכיים של כמה מאיתנו (!!), וכשבאנו כולנו לצאת מהרכבת היא גם פיזרה את השיער ונתנה למישהו לצלם אותה במגוון פוזות כשברקע... אנחנו- החייזרים המוזרים האלה שנקראים Wai Guo Ren- זרים. כאות תודה- היא נתנה לילד לחלק לנו המון סוכריות. :)

האמת שאותנו זה די משעשע (מלבד תצלומי התקריב המוזרים שאנחנו רואים אנשים כאן עושים לנו- מבלי לשאול אותנו בכלל), כי בשבילם, ובמיוחד בשביל ילדים כאן אנחנו באמת סוג של חייזרים. הרבה ילדים מצביעים עלינו ברחוב וצועקים "אימא תראי, זרים!" והאחרים מסתכלים עלינו במבט חושד- לא כי הם סנובים, אלא כי אם חינכו אותם שלא מדברים עם זרים- אנחנו הזרים שהם אפילו לא ידעו שקיימים, והם לא ממש יודעים להתנהל בסיטואציה... מה שנקרא בעגה המקצועית- Unknown- Unknown.

ובחזרה לעניינים:
הגענו לחרבין, השארנו את הדברים שלנו בהוסטל (עוד מוקדם מכדי לעשות צ'ק אין), ויצאנו לתור את העיר, במזג האוויר הקריר והנעים... ממש כמו באירופה!
בתכנית: בית הכנסת הישן, בית הכנסת החדש, וכנסיית סופיה הקדושה.
שנזוזה??

אז אולי נשמע לכם לגמרי נורמלי לבקר כאן בבתי כנסת, ואולי זה בכלל הרים לכם גבה- אה? יהודים בצפון מזרח... סין?!? אמממ.... איך הם הגיעו לשם??
אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובתקופות שהיו המון פוגרומים ביהודים במזרח אירופה וברוסיה, היגרה קהילה שבשיאה מנתה 20,000 איש ל... חרבין! מעין מפלט שקט ורוגע מהרדיפה הבלתי פוסקת. חרבין עצמה מאוד קרובה (שוב, הכל יחסי כאן בענייני מרחקים) לרוסיה, ורוב הקהילה הזו הגיעה משם.

בתמונה: בית הכנסת הישן

בית הכנסת הישן, מסתבר- הפך לאולם קונצרטים, ש... לא רצו לתת לנו לראות! היה קונצרט באותו הערב, ורק מי שהזמין סיור מראש הורשה להכנס...
אמנות המיקוח הישראלית פעלה כאן בשיאה, כשניסינו להסביר להם במשך רבע שעה בערך שאנחנו ישראלים, יהודים, שבאו במיוחד לחרבין לראות את בית הכנסת, מורשת העם שלנו...
דקותיים, זה מה שאנחנו מבקשים.. להכנס, להתבונן, לצלם וללכת!

והצלחנו!

למען האמת המקום עצמו לא מעניין במיוחד, אבל עכשיו זה כבר היה קטע של פרינציפ. בכל מקרה בכללי נחמד לראות איך בית כנסת שכבר לא בשימוש מצא כאן ייעוד שונה, שגם הוא תרבותי וקהילתי, שדואג לשמר ולטפח את המבנה הישן מתוך כבוד לקהילה... אפילו מחמם את הלב :)  הודנו מקרב לב לחברים שהכניסו אותנו פנימה, והלכנו לכיוון בית הכנסת החדש.

בדרך לשם ראינו את מה שהיה בית התמחוי והזקנים היהודי,

שעכשיו הפך למס הכנסה סיני

וראינו גם עננים אפורים וגדולים שמתקדמים ישר אלינו... ולנו אין ולו מטריה אחת לרפואה...

( האם ירד עלינו גשם? האם נמצא מטריות? אל תדאגו, תשובות בקרוב)

בית הכנסת החדש, בקומתו הראשונה הפך למעין 'תצוגת משרד התיירות של חרבין', ומלא בתמונות קטלוגים של העיר..

אבל הקומה השניה והשלישית שלו הוסבו למוזיאון קטן להוקרת מורשת יהודי חרבין.
בגדול, הרי כולנו יודעים שבכל העולם יהודים היו חכמים, יזמים וטובים עם כסף, נכון? אז באירופה שנאו ורצחו אינסוף יהודים בגלל זה, אבל בחרבין... העריצו ועוד מעריצים אותם!! וכפועל יוצא- אותנו!!
(ובכללי בסין אוהבים מאוד את ישראל ויהודים, ותופסים מאיתנו מאוד חכמים)

(לא יודעת כמה קיסינג'ר באמת אמר את זה, אבל נהנה פה מהספק...)

היהודים שהגיעו לכאן בתחילת המאה ה-20 הם אלו שפיתחו את העיר והרימו את הכלכלה שלה. המדהים הוא, שוב- שכאן במקום לשנוא אותם על זה- העריכו אותם, ביקשו ללמוד מהם, ואהבו אותם מאוד. הם נחשבים לחלוצי העיר!

בין היוזמות הבולטות היו ייצוא של פולי הסויה לאירופה, הקמת מפעלים בעיר, בניית מסילות רכבת, ועוד.

הקהילה היהודית שגשגה- היו בתי חולים יהודים, מוסדות חינוך יהודים, אנשי מוסיקה ורוח, ואפילו... קבוצת כדורגל בשם בית"ר חרבין!

(בתמונה- סיור של סינים במקום..)

מה קרה לקהילה? בסוף מלחמת העולם השניה חלקם היגרו לצפון אמריקה, והחלק האחר עלה לארץ.
בין צאצאי יהודי חרבין, הבולט ביותר הוא.... אהוד אולמרט.
הוא אפילו היה כאן בביקור רשמי ב2004, לבקר את הקבר של סבו, תושב העיר, ולהוקיר תודה לעיר ולתושביה על רוחב לבם. הסינים לקחו את זה מאוד ברצינות, ובערך חצי מהתצוגה בקומה השלישית מוקדשת לאולמרט, למשפחתו ולביקורו...

ובלי קשר לאולמרט, יש כאן גם מגילה המדמה ספר תורה, וגוללת בתוכה את קורות יהודי חרבין לאורך השנים.

לסיכום החוויה: מגניב!!

כשיצאנו גילינו לשמחתנו שענני הגשם הלכו, והמשכנו בסיורנו אל עבר כנסיית סופיה הקדושה.
הלכנו דרך המדרחוב המפורסם והיפהפה של העיר

ראינו רובוטריקים

ומצאנו גם את הכנסייה (+תיירת מבסוטה)

הכנסייה מבפנים מעט מאכזבת, בניגוד להבטחה הגדולה של החזות החיצונית (שמאוד מושפעת מרוסיה, כמו כל העיר הזו....)

ניכר בה מאוד ההרס התרבותי והדתי שכפו הקומוניסטים לאחר עלייתם לשלטון, והיא כיום מעין מוזיאון קטן עם קירות מוזנחים.. שום זכר לדברים שמאפיינים כנסיות כמו שאנחנו מכירים אותן, על אף שאני חושבת שכן קיימת בעיר קהילה נוצרית. :(

אחרי הביקור בכנסייה הלכנו למצוא מסעדה רוסית בעלת ביקורות טובות בטריפאדוויזר, אבל נחלנו כישלון. נטע, גל ואני התפצלנו מהחבורה כשהם התיישבו לאכול במקום השני הכי נחשב בחרבין (לראשון היה תור של שעה והיינו רעבים), שהיה מאוד יקר ומפונפן....

במקום, אנחנו ישבנו במסעדה רוסינית חמודה, עם מלצרים שלובשים משהו לא ברור

מנות שנויות במחלוקת...

ולביבות תפוחי אדמה עם שמנת חמוצה :)

האוכל היה אחלה, אבל היה מבאס שלקח לו הרבה הרבה זמן להגיע, כי היינו מאוד רעבות... :(

לקינוח אכלנו מהגלידה המפורסמת של חרבין, גלידה וניל על מקל, שהייתה מוצלחת מאוד (!!)

ולאחריה התפצלנו שוב- יעל, שני, גל ואני הלכנו לסרוק את הקניונים ואת חנויות המדרחוב בשופינג, ונטע, גלעד, אושרי ויניב הלכו לבית הקברות היהודי ולאקווריום.



ובינתיים- עוד ועוד ועוד אנשים מבקשים (או לא מבקשים) לצלם אותנו ולהצטלם איתנו ברחוב... אפילו בר רפאלי לא חווה כזו כמות של פפראצי! (טוב, אולי הגזמתי, אבל הבנתם).

ובחזרה לעניינינו:
חוויית הקנייה כאן בסין היא.. מעט מוזרה.
בכל חנות שבה קנינו המוכרות חטפו מידינו את הבגדים שלקחנו ואמרו "המידה הזו קטנה לך מדי" (או אפילו לא הציעו לנו בגדים במידות שהן לא חשבו שנכנס אליהן), והביאו לנו מידה גדולה יותר. אני לא חושבת שזה מכוונה רעה, בעיקר כי זה היה מאוד גורף, אבל זה פגע לנו בבטן הרכה. אולי הן פשוט נלחצו מהזרות, אולי הן לא אוהבות כאן בגדים שצמודים לגוף, ואולי הן סתם ראו שיש לנו אשכרה חזה ונכנסו להלם.

באחת החנויות המוכרות גם לקחו לנו את הבגדים במידה שלקחנו אנחנו מתוך-תא-ההלבשה!!!
אז אחרי שניסיתי את השמלה שרציתי במידה שהביאה לי המוכרת- וכמובן הייתה גדולה עליי (קונצנזוס בקרב כל הבנות), קראנו למוכרת כדי להראות לה "הנה תראי, זה ענק!". המוכרת לפני שהתפנתה להקשיב הפנתה אליי את המבט הכי מרחם שלה ואמרה "אוי, גם זה קטן מדי?", ואחרי שכעסנו ואמרנו שלא, זה אפילו ממש גדול ושתביא במידה קטנה יותר, איבדתי מסבלנותי והתפרצתי עליה בזעקת תסכול (בעברית כמובן)- "ותפסיקי כבר לקרוא לי שמנה יא בת ז...."

האמת- גם הבנות צחקו בהיסטריה, כי הן לא רגילות לשמוע אותי מקללת, בטח שלא ככה, וכל הסיניות צחקו גם, כי אנחנו צחקנו. אז תקרית דיפלומטית לא הייתה למזלנו, ומידה קטנה יותר- הייתה והייתה מצוינת, למקרה שלמישהו היה ספק. :)

בסוף, אחרי כל הסאגה היא גם טעתה לי במחיר (מזל שעליתי על זה בזמן)- ו....יצאתי עם שתי שמלות חדשות ומהממות :)

(זו אחת מהן)

המשכנו לסקור את החנויות השונות ללא הצלחה גדולה במיוחד, אז הרגענו את הרעב בראנינג סושי מוצלח

ואחרכך גם התיישבנו בסטארבאקס, שם פגשנו בסינית יפהפייה, שאפילו דיברה אנגלית, וכמובן- ייחלה לאפים כמו שלנו, ונראתה אפילו מובכת מכמה שאנחנו (!!) יפות. שזה מצחיק, כי אנחנו לא יכולנו להפסיק לבהות בה...
היא ישבה שם עם החברות שלה, וכולן ביקשו להצטלם איתנו ולחבק אותנו ובכללי היו ממש מתוקות 3>

התקשקשנו קצת באנגלית, החלפנו פרטים בוויצ'אט (השילוב הסיני לוואסטפ ופייסבוק), וכמובן- עשינו המון סלפי'ז.

בהוסטל התארגנו לאכול ואז גם לצאת. התיישבנו לאכול בהוסטל עצמו, וכשביקשנו להזמין בדיוק הודיעו לנו שעוד מעט מתחילה הופעה ובעצם נסגר המטבח וביי. מרגיזים.
חצינו את הכביש למקום היחיד בסביבה שנראה פתוח... (כשכולם פה אוכלים ארוחת ערב בין 5 וחצי ל-7, נראה להם לגיטימי לסגור את הכל ב-9).

אני לא אפרט מדי על כמה נוראי זה היה, אבל בכל זאת בכמה מילים: המנות שם הצליחו לשבור אפילו את גלעד (!) והיו לכל הדעות זוועת עולמים. כמה זוועה היה? גלעד בסוף ביקש את הבורקס המוזר של יעל, שהיא יכולה להשבע שלפני שהגיע לצלחת שלה היו לו לפחות שלושה ימים בקופסה, והוא תפל, תפל, תפל. המנה שלו הייתה כלכך מגעילה שהוא התענג על התפל וחסר הטעם הזה, ומשם המונח שליווה אותנו רבות מאז: "תפל כמו שאנחנו אוהבים".
ככה נורא היה.

בדרך חזרה להוסטל מצאנו תירס על הגריל, אז לקחנו כמעט כולנו כדי להעביר את הטעם הנורא של הארוחה... וישבנו יחד על שרפרפים קטנים במקום כדי לאכול אותו :)

תכלס אחרי כל הסיפור אני נפלתי שדודה למיטה, והחברים יצאו בנסיון למצוא בר נחמד, רק כדי לגלות שהבר המומלץ ביותר וכנראה היחיד בעיר סגור, ולעשות סיבובים בכל העיר, רק כדי שיחזירו אותם לאותו הבר הסגור. הם אומרים שהיה קורע מצחוק. אני העדפתי לישון :)

בבוקר ראשון, אחרי ארוחת בוקר וצ'ק אאוט יצאנו כולנו לכיוון מקדש בודהיסטי בעיר. בדרך, כמובן, הצטלמנו :)

ואם למישהו היה ספק- גם צולמנו.

ולא, הוא לא ביקש רשות. פשוט עמד שם וצילם לעצמו איזה 200 תמונות. 

הגענו למקדש ותרנו אותו

עם היפות שלייייי (ובודהה)

לוטוס!!

אחרי הביקור אושרי סיפר לכולנו שהמקדשים האלה ממש בנויים לפי פס ייצור, ושהאותנטיות שלהם לגמרי לא קיימת וזה הכל תצוגת תיירים גדולה ומשוכפלת. ובכל זאת- אם אנשים מתפללים שם ומחשיבים את המקום לקדוש ומיוחד- זה מספיק טוב בשבילי. ובכלל, המקדש היה נעים ויפה. ואז מה אם יש עוד 1000 כמוהו :)

משם הלכנו הרבה מאוד ברגל, רק כדי לגלות שהלכנו בכיוון ההפוך מהמקום אליו רצינו להגיע. בסוף הגענו (במונית) למקדש קונפוציוס- 

יש הרבה מקדשים כאלו ברחבי סין, והם נבנו לזכר קונפוציוס והמלומדים והפילוסופים של הקונפוציוניזם.

אז כמובן שהצטלמנו עם מר חבוב, 

הסתובבנו קצת במקדש הרגוע והצנוע...

והצטרפנו לצוות הצילום של צילומי חתן כלה, למרות שהיא כנראה לא כלה אמיתית, אלא דוגמנית :)

(אגב, הכלות פה לובשות אדום בחתונה, ולא לבן. למרות שהסבירו לנו שבשנים האחרונות עקב השפעות מערביות הכלות עושות שני אירועים- במסורתי יותר לובשות אדום, ובחגיגה מודרנית יותר לובשות לבן)

אחרי מנוחה קצרה על המדשאות, התמלאנו באנרגיה וקפצנו בשמחה  :)

בארוחת הצהריים לקחנו את כולם למקום שבו אכלנו ביום קודם, ותכלס, עם כל הכבוד לכבד האווז שהזמין גלעד- השיחוק האמיתי הוא שלי, כי הצלחתי איכשהו למצוא שניצל וצ'יפס :)

ועוד שתי נקודות קטנות על חרבין, לפני שנפרדים:

הראשונה: האטרקציה האמיתית של העיר הזו מתרחשת בחורף. זה איזור כלכך צפוני בסין שבחורף העיר כולה מושלגת ויש בה פסטיבל קרח ששיאו בפסלים המפוסלים מקרח שאמורים להיות פשוט יפהפיים. בינתיים בחודשי הקיץ, העיר מקושטת בפסלים שמדמים את פסלי הקרח...

והשניה (בשביל נטע שביקשה במיוחד)- בהרבה מהחנויות שראינו בסין בכלל, אבל בעיקר בחרבין- עובדי המקום עומדים בדלת ומנסים בדרכים שונות להזמין את העוברים והשבים להכנס ולקנות. בד"כ צועקים, או שמים איזו מנגינה... בחרבין.. משקשקים בצעצוע הידיים שיש לילדים, נו- זה שמוחא כפיים...

ו... זהו להיום חברים :)

רכבת, במבה ו... למעונות!

מקווה להספיק לסגור מחר את הפער, מקסימום נדלג מעט בציר הזמן, ובתקווה אוכל להעניק לכולכם עדכונים יומיים ולא חופרים מהמשך הטיול עם אימא!

יאללה נשיקות חיבוקים וכיף חיים
מתגעגעת מלא ואוהבת מאוד,
פשושה :)