ימים ראשונים בסין (או: "הלם תרבות מתקדם") חמישי-שישי-שבת

לפני שמתחילים את קורות הימים האחרונים:

לבלוג הזה כנראה שיהיו יותר קוראים מהבד"כ, (כלומר: יותר מרק משפחת לוי, לוי (מאור), לוי-דורון, לוי- כפיר, קורין ופורת). אז קודם כל- ברוכים הבאים לכל הקוראים החדשים :) ורק רציתי להזכיר כמה דברים לחדשים ולישנים כאחד:

1. ברור שכיף לי כשאתם עונים לבלוג בוואטסאפ, אבל הכי הכי הכי כיף כשמגיבים כאן בבלוג! בתגובות מתפתח מעין רב- שיח מבדר, ומישהי חכמה פעם אמרה שהבלוג נהיה שלם יותר עם התגובות. אז בואו, השלימו אותי :) 

2. יש פה בצד ימין מקום בשבילכם להכניס כתובת מייל כדי לקבל עדכונים. שימו לב שזה ישלח לכם מייל שאתם צריכים לפתוח ולאשר, ורק אחרי זה תהיו רשמית ברשימה. 

3. כשאתם מגיבים אני יודעת מי קורא! גם אם אתם חושבים שאתם פחות קשורים- תגיבו. יהיה מגניב. 

ויאללה. זמננו קצר, מלאכתנו מרובה, ימינו ארוכים ומלאים, והפוסט הזה ארוך מאוד גם ככה (נדב- לגמרי גול עצמי). מוכנים? בואו נצא לדרך. (יש לדמיין בקול הרובוטי של וייז).

יום חמישי- 23.7 TLV->PEK

מסתבר שלארוז בכמה שעות בבוקר הטיסה זה פחות אידיאל, ולא רק ששוכחים הרבה דברים בבית, (נניח- שמפו) אלא שזה גם מאוד מעכב. זה, והתור הענק בצ'ק אין. הידעתם? בחופש הגדול בעיקר, אבל גם בלי קשר, ראשון וחמישי הם הימים העמוסים ביותר בנתב"ג! אין ספק, העובדה הזו לא ניחמה אותי בשעה שחיכיתי לצ'ק אין, בטח שלא כשגם ככה התעכבתי ביציאה והגעתי לשדה שעתיים לפני הטיסה. 

בסוף גם את זה עברתי, פרידה מרגשת מפטיאס גם הייתה (כלכך מרגשת שהילדה שנכנסה אחריי לבידוק התחילה לבכות גם היא) אפילו שמפו בדיוטי קניתי, ושמתי פעמיי למטוס! ווהו!

גל ונטע ישבו באותה השורה שלי בצד השני (הן בחלון ואני בחלון, כשהמושבים במטוס מסודרים ב- 2-4-2), 

למי שעוד לא מזהה, מימין לשמאל: גל, נטע, ואיזו תיירת שאף פעם לא יודעת להסתכל למצלמה של הטלפון... :)

ולידי ישב בחור סיני חמוד דובר אנגלית (וחנון על-חלל) בשם לין. 

טסנו עם היינאן, שזו מסתבר חברת תעופה די מפנקת... הביאו לנו תפריטים (!!), מגבות חמות לידיים, המון שתיה, וגם המושבים נפתחים בצורה נוחה מהרגיל, שזה עדיין לא מאוד נוח, אבל טוב יותר מבדרך כלל :)

:) one happy tourist

הטיסה עברה בכללי בנעימים, לין ואני בילינו בין שתיה של כוסות מיץ קוקוס (ממש טעים!) הרבה זמן בשיחות על הבדלי התרבויות, המאכלים, יוקר המחייה בישראל (כשהוא זה שציין כמה יקר בארץ!), וכמובן- על הסכסוך הישראלי פלסטיני. ("אני לא מבין, על מה כל הסכסוך הזה בכלל??" ) לין הגיע לארץ ללמוד חודש בבר אילן קורס על חלקיקים גרעיניים, ובין לבין ביקר בכותל, אכל קצת חומוס, גילה שהוא לא ממש אוהב את זה, וגם הבין שוואלה חם. ממש ממש חם. 

אה, ובמיוחד בשבילך אבאל'ה- סיפרתי לו את הבדיחה שלך על מאו דזה טונג במלחמת ששת הימים, והוא ממש ממש צחק. ממש. על אמת. (ולמי שלא מכיר את הבדיחה- במלחמת ששת הימים הערבים פנו למאו דזה טונג בבקשה שסין תעזור להם במלחמה מולנו. מאו שאל אותם "כמה אנשים צריך להפציץ?" אז ענו לו "בערך שלושה מיליון". ענה להם אז מאו- "אה, אין בעיה, רק תגידו לי באיזה מלון הם נמצאים". )

הטיסה אמנם עברה טוב, אבל משהו היה לי קצת מוזר- המראנו ב15:35 שעון ישראל. הגישו את ארוחת הערב שעתיים אחר כך, ב17:30 בערך שעון ישראל. פה נהיה לי קצת מוזר, אבל לין אמר שהסינים אוכלים ממש מוקדם, אז החלקתי. ואז קרה משהו מאוד לא הגיוני. אחרי ארוחת הערב ביקשו מאיתנו לסגור תריסים וכיבו את האורות. "אוכל->פיפי-> ולישון". איך אני אמורה ללכת לישון ב6 בערב?? והקטע המוזר באמת הוא שאפילו שבאמת הלכתי לישון בסוף (אחרי שצפיתי בסרט), העירו אותנו שלוש שעות וחצי אחרכך, והגישו ארוחת בוקר. תסבירו לי בעצם מה ההיגיון לתת לי לעשות שנת ערב ולהגיש בסופה, ב-9 וחצי בערב ארוחת בוקר?? (או אם מחשבים לפי שעון סין- 2 וחצי לפנות בוקר??) 

ועכשיו כבר מתחיל להיות מאוחר- כלומר, שעה לגיטימית לישון בה- אז אחרי ארוחת הבוקר פשוט חזרתי לישון, עם הפסקות קטנות פה ושם עד הרגע שנגענו בקרקע. 

(שזה, אגב, 5 בבוקר שעון בייג'ינג, ו12 בלילה שעון ישראל). לטייסים הפתרונים?

שישי, 22.7- הגעה והתמקמות

מיהרנו מאוד להגיע לקונקשן (היו לנו שעה וחמישים דקות), ובדרך נפרדנו מלין, מהדיאודורנט של נטע (שמשום מה היה בתיק שעולה למטוס), מתחושת הזמן ומאסלות נורמליות. טוב, נו, פגשנו עוד כמה אסלות רגילות בדרך, אבל בקונקשן גילינו את הבול-פגיעה הידוע לשמצה. :)

בטיסת הפנים, אליה הספקנו מאוד מהר מהצפוי (הסינים הם בירוקרטים מומחים של ממש), אני ישבתי במושב חלון ללא חלון

ומאחורי נטע וגל ישבו שני ילדים שטניים, (ממוצא סיני אבל גרים וגדלים בארה"ב) שלא הפסיקו לצעוק, לצרוח, ולעשות תחרויות כגון מי מוריד את המגש יותר מהר ויותר חזק, ומי מטפס יותר גבוה על המושב שלפניו. אימא שלהם, למקרה ששאלתם, הגיבה בקרירות אדישה, ומדי פעם איימה במעין "אם תמשיכו ככה אני אכעס", שהתברר כאיום לא אמין, כי הם לא שמו עליה בכ-לל, והיא גם לא מאוד כעסה. מזל שזו רק טיסה של שעתיים. 

אני בכל מקרה ישנתי ברוב הטיסה המוחלט, אז כל הסיפור המובא למעלה הוא התמצית של מה ששמעתי מהבנות במשך השעות שאחרכך. (לא מתלוננת, תומכת 3>).

אזזזז נחתנו בצ'אנגצ'ון, ואני הייתי צריכה להחליף כסף לפני שניקח מונית למעונות. בזמנו אמרו רושל ושמעון שאת עלות החדרים שלנו נשלם בסוף השהות, אז אין צורך להחליף יותר מדי כסף על ההתחלה. אז החלפתי $100, אבל זה רק אחרי שלא רצו להחליף לי את אחד השטרות (היה לו סימון של קפל), ובחנו את השטרות מכל כיוון, זווית ותאורה. ובאיטיות.

כמה דקות אחרכך יצאנו לתפוס מונית. ומצאנו די מהר, אממה? הבגאז' של המוניות מספיק רק למזוודה אחת ותיק קטן אחד, ואז מה?? מה קורה עם כל השאר? הנהג ניסה לדחוף את המזוודות על המושבים, ובתצורה הכי טובה של מה שהצליח- השאיר לנו שני מקומות ישיבה- לשלוש בנות. במשך דקות ארוכות אמרנו שאין מצב שאנחנו מתפצלות לשתי מוניות (בגמגומית-סינית- שוטפת ועייפה-אך-אסרטיבית), ושחייבים למצוא פתרון. אחרי כמה וכמה נסיונות של אותו נהג מונית לא מבריק, נטע נתנה לנו להחזיק לה את התיק, הפשילה שרוולים וסימנה לו בפשטות- "זוז." בשניות היא נכנסה למוד ביצועיסטית: טאק- טאק- טאק! מזיזה, גוררת, הולכת מסביב, מושכת, מרימה ו.... לתדהמת עדר נהגי המוניות הסינים,  Voila! טטריס המזוודות של נטע עבד, והמזוודות הנוספות תפסו רק מקום אחד :) כל הכבוד, אלופה! :)

מה שכן, אחרי הסאגה הזו כבר לא היה לנו כוח באמצע הדרך להתמקח על המחיר (המופקע!) שגבה מאיתנו הדביל, ואיחלנו לו שילך לו לתרופות... (בעברית, כן.?)

אז הגענו למעונות, ולמרבה ההפתעה כן צריך לשלם מראש על כל השהות. יופי יופי, הכי בא לי עכשיו ללכת לבנק! (לא).

טוב, התארגנתי על עצמי שניה בחדר, והלכתי עם מיי, שהיא המלווה-דוברת-האנגלית שלנו לענייני האדמיניסטרציה של הקורס, הישר אל הבנק הקרוב, שבמהרה הבנתי שהיא לא ממש יודעת איפה הוא נמצא. מזל שהוא היה מאוד קרוב, ושמאוד קשה לפספס אותו.

בבנק כמובן שאין נפש חיה הדוברת אנגלית, ואחרי שספרו את הכסף שרציתי להחליף בערך 5 פעמים, כולל במכונה שאומרת לך בסוף כמה יש, הפקידה נעצרה על משהו בדרכון שלי, והפסיקה מעבודתה. היא קראה לאחראית שלה, הן דיברו בינהן בארשת רצינית, הסתכלו עליי, הפקידה הראתה לאחראית את הדרכון, והצביעה על משהו שלא ראיתי. 

מיליון סרטים עפו לי בראש- מה קרה? זו הויזה? זו החותמת? משהו לא בסדר בכסף?? אולי אני צעירה מדי להחליף פה כסף?? מה קורה פה??? אהעאהאעה!! 

למרות הפאניקה הפנימית, השתדלתי לשמור על ארשת רגועה, ושאלתי את מיי אם הכל בסדר. היא שאלה את הפקידה, הן ניהלו דו שיח קצר, שבסופו מיי הודיעה לי בנונשלנטיות "הן לא בטוחות שאזרחי המדינה שלך יכולים להמיר כסף בסין". 

חזרה האחראית עם ספר עב כרס, והתחילה לדפדף בו בנסיון למצוא את המדינה שלנו. הבעיה שהתגלתה די מהר- זה כתוב רק באנגלית, ואין להן מושג מה זה אומר. הן שאלו אם אני יודעת להגיד את שם המדינה שלי בסינית, עניתי "אי-סא-ליה" ( Yi-sa-lie), אבל כנראה שאמרתי את זה בטון הלא נכון, כי לקח שלושה נסיונות עד שהן הבינו מה אני רוצה. 

(הערת ביניים- סינית היא שפה טונאלית, כלומר, אם משנים את הטון של מילה היא מקבלת משמעויות שונות, ובגלל זה מאוד קשה להבין "בערך" את מה שאומר מי שמדבר לא נכון, בניגוד לשפות אחרות שבהן עוד אפשר להסתדר איכשהו.)

נחסוך לכם את הטופסיאדה, ונספר שבסוף נפתר העניין, כידוע- ישראל היא מדינה שאזרחיה מורשים להחליף כסף בסין, הרי עשיתי את זה רק שעתיים לפני כן, ועל כן כולנו ספרנו כסף הרבה יותר מפעמיים (כס"ף= כסף סופרים פעמיים), רק כדי שאני אוכל להגיע עשר דקות אחרכך למעונות ולמסור בקבלה מספר שטרות נכבד, שגם אותו הן ספרו חמש פעמים. בלשון המעטה, הסינים קצת אובססיביים על כסף.

כמה  fun facts על הכסף בסין: המטבע המקומי הוא רן מין בי (ren min bi), המטבע של העם, שקרוי גם יואן. יואן אחד שווה ל- 0.58 שקל, והיואנים מגיעים בשטרות צבעוניים של 1, 5, 10, 20, 50 ו-100, שעל כולם מופיע דיוקנו של מאו דזה טונג, עליו כבר דיברנו קודם :) (מנהיג המפלגה הקומוניסטית האגדי של סין, שהפך אותה לרפובליקה העממית של סין, כלומר לסין הקומוניסטית כמו שאנחנו מכירים אותה כיום). מאחורי כל שטר מופיע ציור של נוף טבע סיני. 

לעוד מידע כנסו לפה:

http://travelchina.co.il/?p=4610

כשהשטר הכי גדול הוא 100, והכסף לא שווה יותר מדי, קשה לא להרגיש עשירים לרגע :)

כשחזרתי מהבנק הבנות התארגנו בחדר ואחרכך יצאו לאכול ולהסתובב. אני בינתיים ניסיתי במשך שעתיים לתפעל ללא הצלחה את האינטרנט אצלי בחדר, אפילו קראתי לאחזקה שינסו לתקן, וכמו שציינתי בפוסט הקודם- התסכול היה רב. הייתי גם מאוד עייפה, אז התעפצתי בזמן שחיכיתי שייטען האינטרנט, ובסוף כנראה שנרדמתי לאיזה חצי שעה בצורה עקומה למדי, וקמתי כואבת, רעבה, עייפה ומתוסכלת. (במיוחד כשמה שחיכיתי לו לא נטען).

החלטתי לנסות לשוטט באיזור ולמצוא משהו נחמד לאכול ואת הסופרמרקט, גם כי התחילו להיגמר לי המים שהיו לי מהטיסה, וגם כי רציתי לקנות דברים ששכחתי (100 נקודות למי שמצליח להגיד פינצטה בסינית) ושאר דברים שימושיים למחייה כאן. אז חיפשתי. נדדתי בין המסעדות ברחוב הקרוב ולא מצאתי שום דבר שנראה לי נחמד, ולא מצאתי את מה שרציתי בדיוק באף אחת מהמכולות הקטנות ברחוב. האנשים ניסו להיות ממש נחמדים, אבל לא הייתי במצב בכלל לנסות להסביר להם בגמגומית שלי, וניסיתי להקליד להם במקבילה הסינית לגוגל טרנסלייט, אבל אחרי שסיימתי להקליד נאום קטן של "הגעתי היום ושכחתי כמה דברים..." לחצתי כל פעם על הכפתור הלא נכון ומחקתי הכל.  בדיעבד- הייתי במצב שכבר הייתי כלכך רעבה שלא רציתי לאכול כלום, ומתוסכלת כל כך שכל דבר טיפשי הביא אותי לסף דמעות (או לדמעות באמת).

בסוף מצאתי את הסופר, והחלטתי שוואלה, אמנם אני בדד כרגע, אבל בסוף אני תמיד מסתדרת, ושהנה אני יכולה להסתובב בסופר ולהשכיח את צרותיי ברכישת מוצרי צריכה מפנקים בדרגות שונות של רלוונטיות. זה לא החזיק לאורך זמן, אבל לפחות אני אופטימית.

מה שכן, יש בסופר הזה מחלקה של מכשירי כתיבה ומחברות (מלאי המחברות מתחדש כל יום) מהממות בטירוף, שכבר שיפרו לי את מצב הרוח לפחות במעט. 

אבל איכשהו החיוך התחלף גם בדמעות של געגוע, כי התחלתי לחשוב על כל האהובים שלי בבית שהיו מתלהבים ממחברת כזו, ונזכרתי שאני לא מצליחה בכלל לתקשר אתכם כרגע, ואיך אני אכתוב בלוג, או אעביר תמונות, או אעשה פייסטיים או אעביר תמונות או אפילו אסמס לכם, כשאני ככה מחוסרת אינטרנט?? (אוף. אני לא יודעת אם זה נשמע סתם בכייני ואומללות-עולם-ראשון מהצד שלכם, ובכלל אחרי שהכל כבר הסתדר, אבל באותו רגע הרגשתי כלכך בודדה שלא יכולתי לעמוד בזה).

הסיבה היחידה שלא בכיתי באמצע הסופר היא שלא רציתי שיסתכלו עליי יותר מוזר ממה שכבר מסתכלים עליי. האמת שיחסית לעיר שיש בה קמפוס בינלאומי, הם עדיין לא הצליחו להתרגל לנוכחות של זרים במחוזותיהם. טוב, נו, בשבילם כנראה שהכמות שלנו עדיין נחשבת למשהו נדיר. וגם כי עכשיו חופשת הקיץ.

המשכתי להסתובב בסופר, והחלטתי להתפנק ולקנות לי מיץ קוקוס כמו ששתיתי עם לין בטיסה והיה לי ממש טעים. כמובן שמד האומללות עלה כשבמשך שעה ומשהו ושלושה סיבובים בכל הסופר לא הצלחתי למצוא כזה, וגם כי אין לי מושג איך אומרים מיץ קוקוס, ואין בנאדם בסופר הזה שלא מסתכל עליי מוזר... 

בסוף כאוכל קניתי לי רביעיית לחמניות מיני קטנות, שלפחות הן טעימות טעימות ורכות כמו ענן (מזכיר משהו שאכלנו ביפן). חזרתי למעונות, והחלטתי לראות אם האינטרנט שאמרו לי שיש בלובי שווה משהו. התיישבתי על הספה, והייתה שם בחורה חמודה שאוטומטית פנתה אליי ב  Hola!  מחוייך. אז היי! :) קוראים לה לוסיאנה, והיא ארגנטינאית.
מסתבר שהיא עושה תכנית ממש דומה לתכנית שלנו עם עוד 6 חבר'ה מארגנטינה (רק שהם הגיעו שבוע לפנינו), ויש בנוסף אליהם עוד איזה 20-30 מארגנטינה שעושים תכנית אחרת (סאמר קאמפ), שלומדים בה שבועיים, ואז יש להם שבוע של טיולים באיזור בייג'ינג. דיברנו איזה שעה פלוס בספרדית. היא ממש החמיאה לי על הספרדית שלי, ובכללי הייתה כלכך נחמדה שאז באמת השתפר לי מצב הרוח. הוספנו זו את זו לוויצ'אט, והיא גם הציעה לי ולבנות שנצא איתם לרקוד בערב אם לא נהיה עייפות מדי, ואחרי זמן מה נפרדנו ואמרתי שאעדכן.

הבנות נרדמו ונרדמתי גם אני לאיזו שעה, ובערב יצאנו לחפש את הוולמארט, לעשות השלמות של דברים שלא היו בסופר הקרוב. אחרי שהלכנו קצת לאיבוד, צמד סיניות נחמדות הובילו אותנו אחריהן בבטחה למקום הנכון, תוך שיורד עלינו מכל הכיוונים הdrizzle המעיק שמעורב בקצת גשם עליו סיפרתי בפוסט הקודם.

בלי לחפור על זה יותר מדי- הוולמארט הזה עצום (!!!!) והסתובבנו בו ביחד, שלא נלך לאיבוד :)

 ככה מוכרים כאן ביצים!

ויש כאן גם צבי ים קטנים, שאני אמנם מקווה שלא מגיעים בסוף למרק, אבל גם גורלם הפוטנציאלי כחיות מחמד מעציב אותי.

ולדברים קצת יותר נחמדים, הנה סידורי תצוגה ממש נעימים של צמחי תבלין ושאר חסות! 

רוצים דגים טריים? ממש טריים? יופי, לכו לכם לאקווריום במעבר 19 ותדוגו אותם בעצמכם.

גם בוולמארט חיפשתי לי מיץ קוקוס, וללא הצלחה. לין אמר שזה אחד המשקאות שהוא הכי אוהב מאז שהוא ילד ועד היום, אז זה בטוח נפוץ, לא? איך יכול להיות אז שכלכך קשה למצוא את זה?? תעלומה של ממש. 

לפחות משהו אחד חיוני מצאנו בוולמארט- דיאודורנט לנטע! כנראה שהסינים לא משתמשים בדיאודורנט, כי נטע לא הצליחה למצוא דיאודורנט בשום סופר או מכולת בקרבת המעונות. גם לבתי מרחקת היא נכנסה וחיפשה, וכלום. לא עזרה גם פנטומימה, והסתכלנו עלינו- הזרות המוזרות -עוד יותר מוזר, כי ניסינו לרסס משהו בלתי נראה בבית השחי שלנו. גם המדף של הדיאודורנט בוולמארט, אגב, הוא קטן, שולי ומרוחק. כשלכל קרם זניח יש להם מבחר של בערך 50 מותגים, להם יש 20 סוגים לכל מותג, קצת מוזר לראות ארבעה מותגי דיאודורנט, עם סוג אחד גג שניים כל אחד (וממש ביוקר!). גם זו תעלומה, אבל היי, לפחות נטע מריחה טוב :)

אכלנו בKFC שליד הוולמרט כי השעה כבר הייתה מאוחרת והסינים סוגרים דברים מוקדם. דיברנו רק שלושתנו על דברים של בנות, סיפרנו ושיתפנו, צחקנו, התרגשנו, והמצברוח ממש כבר נרגע על המקום הטוב שלו. הגשם, לעומת זאת, התחיל להשתגע ולסעור, אז קנינו לנו מטריות חמודות, וגילינו שהמטריות המתקפלות פה נפתחות הפוך!

(לא מבינים מה הפוך? לכו לפתוח מטריה של הארץ ותראו :) )

אחרכך חזרנו למעונות. לרקוד לא יצאנו הפעם כי היינו ממש עייפות, אז קבענו עם לוסיאנה לשבוע הבא/ לפעם הבאה. כשחזרנו מהוולמארט ישבנו קצת בלובי לעוד מנה קטנה של וויפיי, והתיישב לידנו בחור פקיסטני נאה ונחמד בשם רחמן, שעושה פה כבר שנה את הדוקטורט שלו ביחסי סין-פקיסטן, ולומד יחסים בינלאומיים. מגניב! פטפטנו עמו קמעה לפני שהלכנו לישון. :)

שבת, 23.7

את שבת התחלנו בבוקר קצת עייף ונמרח, הג'ט לג הודיע חגיגית- אני פה להישאר, ולכולנו לקח הרבה מאוד זמן לקום.

בגלל שהסינים אוכלים כל כך מוקדם, ואין להם את הקונספט של בראנצ', החלטנו לעבור ישר לארוחת צהריים במה שמעתה יקרא 'הפוד קורט'.

הוא נמצא בקומה מתחת לסופר שקרוב למעונות, ומדובר בחדר אוכל ענק עם ספסלי אכילה, כשבמסגרת החדר יש דוכנים קטנטנים שמציעים את מרכולתם לרעבים. האוכל הוא מאוד סטייל 'פועלים', והמחיר בהתאם, למרות שמדובר לרוב במנות מאוד נדיבות. מי אמר ארוחת צהריים ב5 שקלים ולא קיבל??

ככה זה נראה

החלטנו לא להתפרע בפעם הראשונה שלנו כאן, והלכנו על בטוח- דים סאם.

בתמונה: הרבה יותר ממה ששלושתנו יכולות לאכול.

היה סביר פלוס, ואחרי שהתמלאנו הלכנו לממש את מטרת היום: לתקן את האינטרנט של גל. נטע וגל קנו הרי בשישי סים מקומי, ובעוד שהאינטרנט של נטע עובד מצוין, האינטרנט של גל לא קיים. 

אז חזרנו לבוטקע ממנו הן קנו את הסים, קניתי גם אני, והבחורה שם ניסתה לתקן. 

באיזו שהוא שלב היא אמרה שהיא מבררת את זה מול חברת הסלולר, ושיתקשרו לגל בשעות הקרובות.

אז בינתיים החלטנו לבדוק את חדר הכושר שבאחת הקומות שמעל הסופר (והפוד קורט).

המנהל היה מאוד נחמד, וניסה להסביר לנו ללא הצלחה את ההבדל בין המחירים השונים של המנויים, כשגל קיבלה טלפון מחברת הסלולר. אין ספק, הדבר הכי נכון לעשות במקרה זה היה להגיד למנהל "אינטרנט- בו האו" (Bu hao- לא טוב) ולדחוף לו את הטלפון ליד, שידבר איתם הוא :P.

אחרי שדיבר עם החברה, גילינו שאין לנו מושג מה הוא מנסה לומר על מחירי המנויים, ועל כן הוא נכנס אל תוך המכון הקטן וצעק "מישהו פה מדבר אנגלית??" 

עד מהרה הגיע בחור סיני צעיר וחתיך, מזיע ומתנשף כולו, ומסביר לנו באדיבות באנגלית מצוינת (השבח לאל!) את ההבדלים. מפה לשם, אחרי שנרשמה למכון (לי לא היה מספיק כסף עליי, העדפתי לחזור ביום אחר), גל ביקשה מהבחור החמוד אם הוא יכול לעזור לה למטה עם המוכרת בבוטקע של הסלולרי כשהוא מסיים את האימון.

בזמן שחיכינו לו, מנהל סניף חדר הכושר עזר לבנות לרכוש כרטיסים לרכבת לבייג'ינג בסוף הקורס, ובדיוק כשסיימו חזר לו בחוריקו, שבאמת הלך ועזר לגל עוד חצי שעה בבוטקע, וגם הוא דיבר בטלפון עם חברת הסלולר.

בתמונה: פפראצי.

בסופו של דבר כנראה שהבעיה מצויה בטלפון של גל. ומאחר היא לא מעוניינת (בצדק) לשלוח את המכשיר לתיקון בארץ זרה, היא כרגע נטולת אינטרנט :( 

תהינו מה לעשות מכאן בשאר היום, ואמרנו שאולי נחפש קניון. הקומה מעל חדר הכושר היא אמנם קומת קניות, אבל נפשנו חשקה בניאונים וקפיטליזם, אז נזכרתי שקראתי על קניון שנמצא מרחק 10 דקות הליכה מהמעונות (אני אספיילר פה ואגיד שבדיעבד מדובר ב-10 דקות נסיעה ברכב, אבל את זה עוד לא ידענו).

הלכנו לכיוון בניינים גדולים שראינו לשווא, ובתחנת אוטבוס שאלנו עוד סינית נחמדה שדוברת קצת אנגלית (הם מאוד נחמדים, כמעט כמו היפנים) שאמרה לנו לעלות איתה לאוטבוס, והיא תגיד לנו איפה לרדת בשביל להגיע לקניון.

נסיעה באוטבוס עולה יואן בודד, אז זרמנו :)

הגענו לאיזור שופע קניונים, ואחרי שעברנו אחד שהיה יותר מדי פנסי, החלטנו ללכת על אחד קצת יותר עממי.

בין הקניונים היה מעבר חציה מאוד עמוס וסואן, ואולי זה המקום להגיד שהסינים נוהגים כמו משוגעים, ממש אבל, ומצפצפים מכל שטות. אף אחד לעולם לא יתן לך זכות קדימה, אז יש הסכם לא כתוב שכהולך רגל אתה צריך להתפרץ לכביש (מאוד מלחיץ!), והנהגים בתמורה יצפצפו לך הרבה, ינסו לעקוף אותך, ואם לא יצליח להם- ילוו אותך בצפצופים עד שתגיע למדרכה.
לכן, במעבר החצייה הסואן יש מי שידאג לנו- משמרות הזה"ב!
מדובר בבחורה שנמוכה ממני בראש, (וזה כבר מאוד מאוד נמוך), לבושה באפוד כתום אדום ומצויידת בדגל קטן, איתו היא זורה אימה על הולכי רגל סוררים שמנסים לחצות את הכביש בלי אישור שלה. קטנה קטנה- אבל מפחידה! :)

בקניון העממי תכלס- היו הרבה דברים יפים, אבל המטרה שלנו הייתה למצוא לגל תיק :) (ואף אחת מאיתנו לא הביאה יותר מדי כסף).

אז הסתובבנו בעיקר בין החנויות, שחלקן דומות למוכר והידוע לנו, והחלק האחר... פחות. (בסוף מצאנו תיק, אל דאגה).

לפעמים הסינים חותכים ישר ולעניין. נניח- ככה קוראים לחנות שכל ייעודה טבעות אירוסין:

וכמה חנויות לידה, הם כבר הוכיחו שאין להסתכל בקנקן, אלא במה שיש בתוכו.
הכוונה- חנות פטיסרי שנראית ומרגישה כמו חנות תכשיטים. מעבר לזה שכל מאפה- תכשיט, גם העובדות לבושות בשמלות וכפפות לבנות,ואפילו התצוגה בפנים היא כמו בחנות תכשיטים. גם יש חלון שפונה למטבח, בו כולם עובדים בדיוק מעורר הערצה, באמת.
היה קשה לבחור תמונה אחת של העונג לעיניים (ולחוש הריח, וואו!), אבל הצלחתי לצמצם לשתיים מוצלחות במיוחד:

כל המתוק הזה עשה לי חשק, ועל כן הלכתי וקניתי לי גלידת מקדונלד'ס בטעם תה ירוק, שמוגשת בתוך גביע שעשוי מעוגיות אוריאו טחונות :)

הגלידה לבדה לא שיא הטעימה, אבל ה-קיק האמיתי בטעם מגיע עם גביע האוריאו. שם כבר התלהבתי קצת יותר :) הבנות לא אהבו בכלל, אז כשיצאנו הן קנו לעצמן תירס חם. 

 התמונה לא קשורה בכלל, אבל התלהבתי ממנה :)

בדרך חזרה ראינו עצים שעשו להם אינפוזיה

והצטלמנו במקומות לא קשורים (כן, כבר ראיתם תמונה דומה :))

בגלל שה24.7 (יום א') הוא יום ההולדת של גל, החלטנו שהיום נצא לבר, אולי לאחד שראינו מחלון האוטבוס, ונחגוג! או יה :)
אחרי מנוחה קצרה ומקלחות התלבשנו יפה והתגנדרנו מעט, ויצאנו בערב לכיוון הבר שראינו. הגענו אליו ועשינו אחורה פנה- וואלה, לא נראה מלהיב, או כמו בר בכלל, אז החלטנו לאכול ארוחת ערב בינתיים, בזמן שבדקנו עם רושל על ברים באיזור.
מסתבר שהבר שהוא המליץ לנו עליו נסגר לפני כמה חודשים, והוא ניסה למצוא לנו משהו אחר באיזור.
השעה הייתה מאוחרת והרבה מסעדות כבר היו סגורות בשעה הזו, אז הלכנו למסעדה הראשונה שראינו פתוחה. איך היה שם? במילה אחת: מזעזע, בשתי מילים: נורא ואיום, בארבע- לא היה משהו בכלל, ובחמש מילים: לפחות היה להם אורז רגיל. שום דבר לא נראה כמו בתמונה- הזמנו דבר אחד וקיבלנו מנות "הפתעה" מאוד לא מוצלחות: מעט בשר על הרבה סחוס, מנה שנראתה וגם הטעם שלה היה כמו מנה חמה ששפכו על צלחת, שיפודי שום שהיו דווקא סבבה, שיפוד חצילים שוחה בשמן, שיפוד של לחם עם תבלין חריף (הא?) ועוד שיפוד שנטע האמיצה החליטה לטעום- בתפריט זה נראה כמו קלמרי, בפועל... אולי לא כדאי אפילו לדעת מה זה היה, עזבו. מגעיל פיצוצים.
סטנדרט הניקיון במקום לא ממש היה קיים, והיו הרבה יותר חרקים ממה שעוד איכשהו אפשר להחליק. ובקיצור- איכסוש.

שבענו למינימום (חוץ מגל שהייתה מבסוטה שמצאה אורז, סופסוף) וברחנו כל עוד נפשנו בנו, בתקווה למצוא את בר ה"meiflower" שמצא לנו רושל.
נסענו נסיעה ארוכה במונית, עד שהגענו לבסוף באיזור 23:30 למועדון, שאכן נקרא מייפלאוור, אבל היה מאוד מאוד מאוד מוזר.

הצוות כולו- מסלקטורים עד מלצרים היו לבושים בחליפות פיג'מה של תינוקות onesies של חיות וכאלה, ולכולם היו מוצצים. המקום היה מפוצץ עד אפס מקום, כלכך מפוצץ שעשן הסיגריות יצא מעצמו מהדלת, כי אין מספיק מקום. (אגב, הסינים מעשנים בכל מקום. בחדרי המעונות, במסעדות, במוניות, בפאבים, בכיתות, ליד שלטי "אסור לעשן"- איפה שלא תרצו).
נכנסו שלושתינו (והמטריה הורודה הענקית של נטע), לגמרי לא לבושות בהתאם לסצנה, מסתבר, הישר לתוך משהו שנקרא "Nipple Party"

כנראה מסיבה בנושא תינוקות, עם מוצצים ובקבוקים שיורדים מהתקרה, שכל זה מוזר כשלעצמו, אבל עוד יותר מוזר היו החשפניות שלבשו הלבשה תחתונה מעור שחור עם ניטים ורקדו על במות, הסוכריות על מקל- שהיו עם מקל שקוף ובקצה הלא אכיל יש מנורת לד צבעונית- שגורמת לסוכריה לזהור לך בפה כשאתה אוכל אותה- שזה דווקא מגניב לאללה ואני ממש רוצה אחת כזו, על אף העיצוב המעט פאלי של הסוכרייה עצמה.
עוד דברים מוזרים היו תאי השולחנות בשולי המועדון המלאים באלכוהול - וגם במגשי פירות חתוכים (?!?!), הצעצועים הזוהרים שמחלקים בחתונות- שחילקו גם פה לכל הרוקדים, והעובדה שכשעשינו סיבוב ויצאנו- גל ונטע אמרו שתיהן "האמת מגניב, נחזור לפה בטוח ביום אחר- אבל אז נבוא מוקדם שיהיה לנו מקום".

נכון לכתיבת שורות אלו אני עדיין לא לגמרי בטוחה אם הן רוצות לחזור כי היה כלכך מצחיק שהן רוצות לבוא שוב לערב שלם של צחוקים, או כי באמת נראה להן מגניב והן רוצות לרקוד עד אור הבוקר במסיבת הפטמות הבאה. אעדכן.

בינתיים השעה חצות כבר הגיעה, ואחרי חיבוקי יום הולדת החלטנו שננסה לחגוג בצורה יותר מוצלחת מחר (ראשון).
אז חזרנו למעונות, ובלובי ישב לא אחר מאשר-חברינו הטוב רחמן!!
סיפרנו לו על מעללינו, והוחלט שכדי לסיים את הערב בכיף נלך רגע למכולת ונקנה שם תרנגולת (סתם, לא. נקנה בירה), ונשב לשתות קצת בלובי. :)

לא אלעה אתכם מדי, אבל השיחה מהר מאוד הפכה לדיאלוג בן שעה של גל ורחמן על הסכסוך הישראלי פלסטיני, כלומר- הוא נמשך עד קצת לפני 2 לפנות בוקר. מסתבר שבקורסים על הסכסוך לתלמידי תואר שני ביחסים בינ"ל בפקיסטן מלמדים שהשאיפה הישראלית הרשמית היא לכבוש את כל חבל הלבנט- כלומר- מהפרת עד החידקל, ושבדרכון הפקיסטני רשום שהוא תקף לכל המדינות מלבד לישראל- שזה מצחיק, כי הם לא מכירים בנו כמדינה, אבל אנחנו אשכרה מוזכרים בכתב אצלם על הדרכון.
בתוך כל זה ניסיתי אני למתן מעט את הדיון, ולהבהיר שיש מגוון כל כך רחב של דעות בישראל על הסכסוך שסביר להניח שכל מי שהוא ישאל יתן לו תשובות אחרות לשאלות שהוא שואל.
נטע, בינתיים, הפצירה בנו "כבדהו וחשדהו", ובכלל הביעה מידת מה של תרעומת על בחירת נושא השיחה השנוי כלכך במחלוקת עם אדם שהכרנו ערב קודם, ובעיקר הרבה עייפות.

בסוף השיחה קיבלה נימה מעט יותר קלילה, וחתכנו כולנו לישון. (ZzzzZ)

האם נצליח לחגוג לגל יום הולדת כמו שצריך ביום ראשון??
האם אני אצליח למצוא מיץ קוקוס??
איך עברו ועוברים הימים הראשונים ללימודים??
מה פירוש המונח "מרימי החולצה ויורקי הפחים" ??
האם סוף סוף הצלחנו למצוא אוכל מוצלח? האם סוף סוף הצלחנו למצוא אוכל לא חריף??
מה זה לעזאזל KTV??

כל זאת ועוד- בפוסט הבא, שיגיע בסוף השבוע הקרוב לביתכם :)

המון אהבה,
פשוש 3>