ממסיבת בת מצווה עם המורה לסדום ועמורה, ומקיסר לגנן (או: שישי-שבת-ראשון, סופ"ש של מעברים חדים!)

שלום לכם ילדים,

אנחנו שמחים שבאתם

עוד מעט תקראו

סיפורים שלא שמעתם

שלום לכן אמהות

אנחנו נתחיל עוד מעט

והפעם, מבטיחה לכם

אשתדל לחפור מעט :)

לה לה לה לה, לה לה לה, לה, לה לה לה לה לה, להלהלהלהלהלהלה.... :)

(בהתחלה זה כואב?)

טוב, אז איך נראה אצלנו סוף השבוע?

האמת שבדומה לעולם הנוצרי, גם כאן השבוע מתחיל ביום שני, ולכן יום שישי הוא יום לימודים ועבודה מלא.

בשישי בבוקר, בשעה טובה ומוצלחת עברנו סופית לספר הלימודים הירוק, וההקלה רבה :)

בצהריים החלטנו לנסות כולנו את הפוד קורט של הקניון. גלעד ואני מצאנו דוכן "פנדה" (מצוירת עליו פנדה), עם באו-זה שנראה מוצלח: רך מלמעלה, קריספי מלמטה, ומריח מצוין.

ליד הבאו-זה לקחתי שוב גלאס נודלס :)

התיישבתי לאכול עם נטע, שבדיוק סיפרה לי על משהו שהרגיז אותה בזמן שהתחלנו לאכול. שמחה וטובת לב, באתי לתת ביס גדול ומכובד בבאו-זה שלי (לקחתי כאלו במילוי שרימפס), כשפתאום מבלי שהבנתי מה קורה לי- פאאאאףףףףף שלושה סילוני מרק השפריצו מתוך הבאו-זה שלי לכל הכיוונים ובעיקר עליי.

זה היה מפתיע מאוד.

מסתבר שהכיסונים מלאים במרק/ ציר בנוסף על המילוי המוצק. אז כדי לאכול אותם צריך לעשות חור קטן, לשאוב את המרק, ורק אז לקחת ביס. אה, וואלה יופי. נטע בינתיים שכחה ממה שעצבן אותה, והייתה עסוקה בלא להחנק מהאוכל שלה מרוב צחוק. וואי נשבעת, היינו עם דמעות בעיניים מרוב צחוק- וגם שבוע אחרכך בזמן כתיבת שורות אלו אני בוכה מצחוק כשאני נזכרת ברגע הזה.

לקח לי רגע להשתחרר מההלם כדי לצחוק גם על עצמי בעצמי, וכשנרגעתי באתי לנגוס בבאו-זה הבא, והפעם לתת לו ביס קטן. גם הפעם, בניגוד לציפיות קיבלתי שפריץ מרק (אמנם קטן יותר, אבל) ישר לתוך האף. אז אם היה לכם ספק- החלק התחתון- הקריספי- של הכיסון הוא לא המקום הנכון לנגוס בו. בשלישי והרביעי גרף הלמידה שלי השתפר, והצלחתי לעשות חור קטן בחלק העליון והרך, ולאכול את זה נכון. (בחיי, הכיסונים האלה צריכים להגיע עם חוברת הנחיות...)

הנה הדגמה חיננית במיוחד לאיך אוכלים את זה נכון:

והנה אחד הכתמים על החולצה שלי שנטע נורא נהנתה לצלם.

אבל וואלה- היו שווים כל כתם. טעימים פצצות!! 

בזמן שהמתנתי לאוכל שלי (לפני כל התקרית), מישהי אחרת קיבלה את האוכל שלה, והיה שם משהו שנראה מעניין. שאלתי "מה זה?" וענו לי כמה בנות בסינית מהירה דברים שאין לי מושג מה הם. אז הבחורה שקיבלה את האוכל פשוט אמרה לי "טעים, קחי אחד". "באמת?? אפשר?" "כן כן, את יכולה לקחת".

אז לקחתי. בביס הראשון זה היה מתוק, חם ונימוח, כמו סופגנייה קטנה ומקופלת, ואז בביס השני- זה קר, אפילו קפוא! אומייגאד, מה?! הבצק דמוי הסופגנייה (רק דק בהרבה) ממולא ב... גלידה!! 

נראה לי שאני מאוהבת.

אז ישר אחרי הארוחה הלכתי לקנות לי גם 3>

יאי! סופסוף אוכל זול וממש מוצלח במדינה הזו!

חזרנו אחרי האוכל (והחלפת הבגדים!) לשיעור תרגול מצחיק במיוחד, שבו כדי לתרגל שאילת שאלות (שאלת או שאילת?) שיחקנו את המשחק הזה שלכל אחד מודבק מישהו/ משהו על המצח, ואנחנו שואלים זה את זה שאלות בסינית כדי לנסות ולנחש מה כתוב לנו על המצח :)

אני חושבת שההיי-לייט של המשחק הזה היה כשיניב שאל ברצינות תהומית: "רגע, אז אני בטוח לא קשת בענן?!?" 

*לא. הוא היה עגילי זהב, ותודה לנטע על כל רגעי הקסם הודות לבחירת המילה המוצלחת מאוד!*

אחרי שנ"צ של הביוקר, התארגנו לארוחת ערב וליציאה- החלטנו שהסופ"ש אוכלים טוב ויוצאים לרקוד!

(גל בינתיים קנתה טלפון חדש, לכל המודאגים)

גלעד, נטע ואני אכלנו כמו מלכים במה שאנחנו קוראים לו "הג'ירף" (מסעדה עם לוגו עצום של ג'ירפה)- מעט יקר, אבל שווה ממש!

בתמונה: הרבה אוכל- הרבה אוכל טעים! (ולמי שתהה- הסושי עם אווז, דגים זה מצרך יקר ביותר פה!)

ואחרי כל הכיף הזה נסענו כולנו שבעים ושמחים למועדון/ בר שנמצאים בקומה התחתונה של מלון הShangrila.

כמו שהסבירו לנו הארגנטינאים לפני שיצאנו, המקום בעצם מחולק לשניים: חלק חינמי, שיש בו בעיקר המון המון סינים ובהוויה שלו הוא מועדון, והחלק השני בתשלום, יש בו יותר מערביים, והוא מזכיר בקונספט שלו בר. התשלום של הכניסה לבר מקנה אלכוהול חינם מרשימה מצומצמת, וזה 10 יואן לבנות ו-50 לבנים, כשאפשר לעבור כל הערב בין שני חלקי המקום בלי בעיה.

התחלנו בחלק של הבר, אלבל בגלל שהגענו בשעה שהיא יחסית מוקדמת (22:00), לא היו הרבה אנשים, מלבד ערב צוות של איזו חברה סינית.

קריוקי, ריקודי סלואו וריקודי שורה-  Not exactly what we had in mind...

וכמובן- כל הסינים בבר רוצים לרקוד איתנו ולהצטלם איתנו, ה (Wai Guo Ren (foreigners. אנחנו לגמרי אטרקציה במדינה הזו.

 שילמנו כניסה- הבנים מקבלים צמידים ורודים, ולבנות עושים חותמת שרואים רק באולטרה סגול

את האלכוהול יכולנו לקבל רק אחרי 23:00, אז בינתיים שני, יעל ונטע רקדו עם המקומיות לצלילי הלהיט הבלתי מעורער (בסין וגם אצלנו בכיתה)- שיאו פינג גוואו- תפוח קטן 

בינתיים חלק מהחבורה בדקה מה קורה בצד השני, ודיווחו: סדום ועמורה. חשפנים העונים לשם   Hans, נוצות, חשפניות נורדיות, ריקודים שטופי זימה בינהם, והרבה סינים שיכורים שלא באמת רוקדים.

בין לבין, ניגש אלינו בחור שבינינו לבין עצמנו קראנו לו ג'ק ג'קסון - שילוב של ג'ק ספארו ומייקל ג'קסון. תפקידו בכוח- להיות "הכושי התורן" (I shit you not)  שעולה כל רבע שעה כדי להרים את המסיבה בחלק הסיני- לקרוא להם להרים ידיים, להזיז את התחת, לענות לו "הא" כשהוא אומר "הו", וכו' וכו'. בחור נחמד בסך הכל. ניסה להתחיל אח"כ עם נטע בוויצ'אט ונחל כישלון חרוץ.

בתמונה: לא זכה בדייט עם נטע.

בינתיים בחלק של בר הזרים- אנשי ערב החברה עזבו, האלכוהול הגיע (ועליו אמרתי בפוסט הקודם שהוא מדולל בטירוף וההשפעה שלו אפסית), בנוסף הגיעו גם כל מיני מערביים ממדינות אחרות שאיכשהו מצאו את עצמם בפ"ת של הסינים, והגיעו גם.... ריקודי השורות...

בחיים שלי לא חשבתי שזה יקרה, אבל איכשהו מצאנו את עצמנו במידל-אוף-נו-וור-צ'יינה- רוקדים את.... המקרנה.

למען האמת, ומבלי לפגוע בכל שאר הזרים שנכחו במקום- אנחנו לגמרי היינו מסמר המסיבה. אין מה לעשות, יש לנו כבר לפחות 12 שנים של ניסיון בריקודי מסיבות בת מצווה, וזה לא הולך ברגל!! קרענו את הרחבה כמו גדולות!!

וכך יצא שבמשך כל הערב נדדנו- מ"סדום" (לא ראיתי את החשפנים במו עיניי, אבל זה לא באמת היה כל כך פרוע בלעדיהם) ל"בת מצווש". כשהספיק לנו מהפורענות המוטלת בספק ומהסינים היבשושיים- חזרנו לריקודי שורות (מי אמר לטינוס על מנגינה של שיר אחר ולא קיבל??) וזרים נחמדים, וכשהספיק לנו מאלו- חזרנו למועדון.

(איך היוטיוב יודע תמיד לבחור את התמונה הכי טובה לthumbnail של הסרטון! מדהים!)

כמו שאפשר לראות בסרטון- 50% מתוך מעט הסינים שרוקדים- הן כאלו שמקבלות על זה כסף...

חבורה של יבשושיים!  :P

הנה כמה תמונות מפה ומשם, לפני שחתכנו לישון:

בשבת, 30.7, אושרי, יניב, גלעד, גל, נטע ואני קמנו מוקדם ונסענו ברכבת הקלה לסייר קצת בעיר. בתכנית: ארמון הקיסר האחרון של סין, מוזיאון הכיבוש היפני במנצ'וריה ומקדש בודהיסטי במרכז העיר.

בדרך ראינו את התרמית הסינית הגדולה בתבל- אוטו זבל שמשמיע מנגינה של אוטו גלידה.

מה יותר נחמד בשבת בבוקר מאוטו גלידה?? אוטו זבל! (אמר אף אחד אף פעם).

נסענו לנו ברכבת הקלה, וגילינו שהעיר הזו גדולה. מאוד גדולה. 

כשהגענו לתחנת היעד, התחנה עצמה הייתה כלכך קרירה ונעימה- המקום הציבורי הראשון אולי שהיה באמת קריר מהרגע שהגענו! אז התענגנו לרגע על הקרירות המבורכת לפני שחזרנו אל החוץ המהביל והלח. 

מוטיב חוזר :P

הלכנו קצת בשדרת המסחר שנמצאת בתוך מתחם המוזיאון והארמון וניסתה לדמות את מרכז שרונה

ויתרנו על מרק שעועית בפחית (אבל כן לקחתי ארטיק!)

והתחלנו במוזיאון הכיבוש היפני.

בעיקרון, הסיפור שהמוזיאון מספר הוא באמת עצוב ונורא, אבל הכתיבה שלו היא אקסטרה מלודרמטית וחד צדדית באווירת "ארבע-עשרה שנים של חיי סבל טהור, אומללות וייסורים קשים לאוכולוסייה הסינית טובת הלב, המסכנה והתמימה של חבל מנצ'וריה, שנכבשה באכזריות ע"י היפנים הנוראים, הסדיסטיים והרשעים, שהנחילו משטר בובות במנצ'וריה, השפילו את הסינים, הרסו את המסורת הסינית כולה ושדדו את אוצרות הטבע של המדינה". או כמו שגלעד הגדיר: אפילו ביד ושם אין כל כך הרבה מסכנות...

עכשיו- אין ספק שהכיבוש היה נוראי, ובאמת התצוגות של מה שהתרחש מראות תמונה מאוד אכזרית ועגומה- אבל הניסוח המלודרמטי היה כלכך קיצוני ורפטטיבי שזה כבר נהיה מגוחך... 

מלבד זה- המוזיאון מעניין ונחמד, חלק מהתצוגות מאוד מוצלחות, ויש הרבה פסלים.

הנה כמה תמונות נבחרות:

(קוראים בעיון)

(חותמים ונהנים?)

(אושרי ואני)

(זו הייתה התצוגה הכי מוצלחת לטעמי. לא רואים את זה בתמונה, אבל החלק שאליו משקיפות הדמויות בתמונה הוא פסל שגם למבקרי המוזיאון יש אפשרות לראות (כאילו הפכו את הקיר של המבנה בצד שלנו- הקיר הרביעי- לשקוף). התצוגה מתארת קצינים יפנים עורכים ניסויים בנשקים כימיים על אזרחים סינים. מעבר לזעזוע שבמעשה, התצוגה כלכך מנוגדת- צבעוני מול אפור, קור רוח מול סבל, פלסטיק מול אבן... עשוי מאוד יפה לדעתי, ומעביר את המסר המצמרר.)

(בסוף המוזיאון מוצג סוף הכיבוש ומחוות השלום בין המדינות. עגורי האוריגמי מסמלים בתרבות היפנית ברכה, שלום, אושר, בריאות ועושר. האגדה אומרת שקיפול של אלף עגורים יגשים את משאלת הלב שלך (אלף לכל משאלה, למעוניינים), אז מעניקים מחרוזות ענק של העגורים כברכה.)

אחרי המוזיאון שמנו פעמינו לכיוון הארמון של  Pu-Yi, שהיה הקיסר האחרון של סין, נצר לשושלת צ'ינג.

אנקדוטה קצרה מהדרך- מכירים את המשחק הזה שהורים עושים לילדים, שכל הורה מחזיק ביד של הילד, ועושים אחד- שתיים- ו... ש... לוש!, ובשלוש מרימים את הילד ביחד גבוה? אז כשהלכנו משפחה חמודה למראה שיחקה ככה עם הילד, ובדיוק כשהסתכלנו כולנו וחשבנו לעצמנו "הו, איזה ילד חמוד!" הגיע ה"שלוש!" וגילינו שהילד לובש מכנסיים מהסוג שיש בו חור גדול מקדימה, מלמטה ומאחורה- וקיבלנו 'הפתעה'!! נוף פנורמי של כל איזור התחתונים של הילד, שלא לבש תחתונים, ישר לתוך פרצוף שלנו! (ממש מולנו). עצרנו במקום לאיזה שתי דקות של צחוק היסטרי מלא שוק ומבוכה- אוי, כמה שלא ראינו את זה בא!!!!
ושוב, גם פה הסיפור עדיין מצחיק אותי כל פעם שאני חושבת עליו, גם עכשיו.

(למה זה קורה? הרבה סינים מעדיפים לחסוך בכסף על חיתולים, ומלבישים את הילדים במכנסיים שמעוצבים מראש עם חורים במיקומים אסטרטגיים... (יואו אני אשכרה בוכה פה מצחוק!) ולמה זה קורה? בייחוד עם תינוקות ופעוטות לא גמולים? אין לי מושג ירוק.)

ובמעבר חד, הרי לכם הסיפור המוזר והמעניין של פו אי, משולב בתמונות ושזור הערות (שלא בהכרח קשורות להסבר) מ- ועל הארמון המכוער והגרוע ביותר שראיתי בחיי.

(אגב, אני כנראה צלמת על חלל, כי בתמונות זה נראה הרבה יותר מרשים מבמציאות- ארמון יחסית מוזנח, מסריח, לא מרשים בכלל, ולא מטופח בעליל )

(הכניסה למתחם הארמון)

פו-אי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג בפרט ושל סין כולה בכלל, הוכתר לקיסר בגיל 3 המופלג (בשנת 1909). בטקס ההכתרה שלו הוא בכה מאוד, מה שהיווה מבוכה גדולה לכל הנוכחים שלא ידעו כלל איך להתמודד עם זה.

(כמו שנדב תמיד אומר: הסיר עלה על גדותיו.)

במהלך חייו ניסה פו-אי בדרכים רבות להחזיר את שושלתו לימי גדולתה, אך כשל נחרצות.

'תמונת נטע'- כמו 'תמונת פשוש'

למעשה, הוא הורד מכיסאו כקיסר שלוש פעמים, ועלה בחזרה פעמיים.
הוא גם התחתן חמש פעמים.

חצר פנימית של אחד מבנייני הארמון

כחלק מנסיונותיו, הוא האמין ששיתוף פעולה עם היפנים יתרום למטרותיו. אך ליפנים היו תכניות אחרות, ועד מהרה פלשו למנצ'וריה, ופו-אי הוברח מבייג'ינג לצ'אנגצ'ון (שנמצאת בחבל מנצו'ריה).
שם, לדאבונם ואכזבתם של הסינים, שימש (כנראה כדי לשמור על כסאו, על חייו או שניהם) כ'שליט בובה' של הכיבוש היפני- קיסר מנצ'וריה.

לא יודעת מה הכריע אותה קודם- האכזבה הגדולה או החום הכבד....

פו אי אמנם היה קיסר על הנייר, אך בפועל שימש כזרוע מקומית של היפנים- חסר כל שליטה על כלום, וכפוף בעצמו לקצינים היפנים שמונו למשול באיזור.

'אולם קבלת אורחים'- יש אחד יותר מרשים ורשמי, אבל מעולם לא השתמשו בו. במקום- השתמשו בחדר הקטן פה...

באמצע ניתן לראות את הכס המעאפן בעולם. אף לאניסטר לא היה יורק לכיוון זה. אפילו רמזי בולטון לא.

למעשה, הדבר היחיד שעליו הוא כן יכול היה להחליט הוא בניית הארמון שלו. והאמת שגם פה, עיניכם הרואות, זה לא יצא לו  מוצלח במיוחד.

מסכימים איתי שזה לא חדר שינה של קיסר?

אושרי עוזר לי להדגים לכם כמה התקרות בארמון הזה נמוכות, דבר שבכללי מייצג את הבנייה כאן, אבל פה בארמון זה קיצוני במיוחד.

הסינים שנאו אותו וראו בו כבוגד, ועם תום הכיבוש היפני ועליית המשטר הקומוניסטי, הוא נכלא במשך-5 שנים בכלא הרוסי, בטרם הוסגר לקומוניסטים בסין.

מתאימה לי תמונת נטע?

ורק למקרה שלא אהבתם, הנה תמונת פשוש בפינת החמד היחידה בכל הארמון המכוער הזה... :)

על אף הדרישות להוציאו להורג, לקומוניסטים היה רעיון אחר. הם הותירו אותו בחיים, אך נישלו אותו מכל תאריו והכניסו אותו ל'תכנית שיקום' שערכה בערך עשור וחצי

מסופה ועד לסוף חייו, שימש פו-אי כגנן בגנים הבוטניים של הארמון בבייג'ינג. בתצוגה שם אומרים שהוא סיים את חייו מאושר שם, עם אישה וילדים. לא יודעת כמה זה אמין לחשוב שהוא היה מאושר, אבל בתכלס- זה ניצחון ענק לקומוניסטים. להפוך קיסר לאחד האדם מוכיח שכולם (מלבד מאו) שווים. אין יותר זכויות יתר, אין מעמדות, אין קיסרות.
אפילו את פו-אי אפשר להפוך לאזרח מן השורה.

מקיסר לאזרח- ומפה לשם- אנחנו נהיינו רעבים. :)
לקחנו מונית לכיכר המרכזית, ובטרם נלך למקדש הבודהיסטי- הלכנו למקדש הפיצה האט.
הפיצות היו קטנות אך טעימות, והסלט היה אפילו סבבה.
משם שמנו פעמינו למקדש הבודהיסטי, שמסתבר שבדיוק נסגר למבקרים. חבל. :(

זה לא כלכך נעים לראות מקדש סגור

נחנו, יצאתי לאימון, אכלתי אחריו עוד כיסונים מתפוצצים (הפעם ניסיתי את מילוי החזיר, שהיה יותר מוצלח), וסיימנו יום ארוך במנוחה :)

ובהמשך לאותו הקו, גם את יום ראשון, 31.7, החלטנו למרוח לאט :)
אחרי בוקר איטי יצאתי עם שני ויעל למקום האכילה האהוב עליהן עד כה- הסושי המוצלח בקניון!
כמובן שהחלטתי להיות הרפתקנית קצת, וכך יצא שקיבלתי סירות חביתה ממולאות מנגו וביצי דגים (ביצי סלמון?)

סושי עם חזה וכבד אווז,

 וגם... סושי עם אבוקדו ובננה, המצופה בחמוציות, ביצי דגים ומיונז.

המשכנו להסתובב אחרי ארוחת הצהריים השנויה במחלוקת (שלי, שני ויעל נהנו מאוד מהמנות שלהן).
גילינו שבקומה השלישית של הקניון יש גן עדן לילדים, עם משחקייה משוגעת

זה רק חלק קטן ממה שהולך שם

קיבלנו טיפול קרמים לידיים מבחורות סיניות מקסימות שהרעיפו על יופיינו שבחים רבים

ומחוץ לקניון מצאנו בית קפה אמריקאי/ נוצרי קטן ומקסים, עם ספות, שולחנות, מוסיקה טובה, ספרייה עשירה, אוכל מערבי (תפריט עם אנגלית!!), קפה מוצלח וספרים שיורדים מהתקרה.

אין ספק- פינת חמד מרגיעה ונעימה, שעוד נשב בה הרבה.

ואלו קורות הסופ"ש הקודם, נכון שלא היה חופר? :)
אז את הפוסט של שני-שישי תקבלו בהקדם, וגם הוא יהיה יחסית קצר, ואז נסגור קצת יותר מהפער. :)
אתם מוכנים לכל הטוב הזה? אהבתם את הפוסט?
ספרו לי בתגובות!
יאללה, מקווה שראשון שלכם היה מוצלח.

אוהבת מאוד,
פשוש 3>